עיתונים לשבת (למרות שעוד לא שבת) - אנחנו על המפה!

תופעת תיעוד אופנת הרחוב ברחבי העולם היא בהחלט תופעה שמרתקת עיתונאים, אנטרופולוגים ופסיכולוגים. אבל יותר מכל היא מרתקת גולשים "מן השורה". בסיבות שמובילות אנשים לנהל אתרים של אופנת רחוב, להצטלם בשבילם ולהציץ בהם בדרגות שונות של כפייתיות עוסקת הכתבה המצויינת שהתפרסמה לפני כשבוע בNew York Times. בסוף הכתבה מתפרסמת המלצה הבלוגים של אופנת רחוב שנחשבים הכי איכותיים, מבשרים ומרעננים בסצנה. חבר כבוד ברשימה הוא ה-"ההולך ברחובות" הישראלי - אכן בלוג מושקע ומקסים ששם אותנו על המפה האופנתית בעולם - דבר מרענן לכשעצמו, היות ולרוב ישראל מוזכרת בעיתון המכובד בהקשרים בטחוניים ופוליטיים בלבד.

תמונה: יעל סלומה, "ההולך ברחובות"

עניבות (anivut) - או למות?

שאלה: מתי לאחרונה יצא לכם לראות גבר ישראלי בשטחה הריבוני של ישראל ענוב בעניבה, כאשר עניבה נראתה כמו עניבה ולא כמו לאסו שהרגע הונחת על צווארו והוא עצמו היה בעל צלם אנוש ולא של חיה פצועה? טוב, בואו "נחפור עמוק" - לתקופה בה הדולר נשק לארבע, הבורסה היתה למעלה ואנשים חשבו ש"בועה" זה לנצח... אני אחדד.מתי יצא לכם להיתקל במישהו כזה ברחובות תל-אביב:

The Sartorialist.com

או כזה:

The Sartorialist.com

או כזה:

The Sartorialist.com

אין מה לומר - תסתכלו עליהם ותראו אותנו... או אולי עדיף שלא?

נכון שזה כאב? והאמת, לא מציקה לי כלל העובדה שהגבר הישראלי המצוי לא סובל עניבה וגם לרוב אין לו מושג איך לבצע קשר עניבה הגון. והשלמתי עם זה שבארצנו קשירת עניבה זה לא יהיה אחד השיעורים לחיים שאב יהיה מסוגל להעביר לבנו. כל מה שאני לא מסוגלת להשלים איתו זה הפגם הנפשי הזה שממנו סובלים רוב הגברים בישראל - הפגם שבו אפשר לנצח מישהו בשש-בש ו"לקרוע" מישהו במטקות לעינייי כל חוף הילטון ואפילו "לפלח" לו כוסית בבאר והוא ישרוד את זה. אבל תענבו אותו בעניבה - ותראו איך הוא מתחיל להזיע ומתכווץ נפשית לגודל של נמלה. 

האם באמת כל מה שנדרש בשביל לאלף את המאצ'ו הישראלי זה לענוד לו עניבת פסים והוא יהפוך לפוסיקאט?

נכון, מי שלא חייב ולא רוצה שלא יעשה. אבל מסתבר שיש כמות גדולה מאד של כאלה שחייבים. איך אני יודעת שהם חייבים ולא ממש רוצים? הצחקתם אותי - מבטים שהם מגניבים לעניבה הבדרך כלל זולה והלא-קשורה היטב שלהם בצמוד לתנוחה כפופה שמשדרת שכל מה שנושא העניבה רוצה זה להיעלם או לפחות להעלים את הפריט השנוא שקשור לצווארו. הרושם הכללי שנוצר הוא אנטיטזה לכל מה שהיתה הכוונה ליצור לכשהתבקש לענוב עניבה - בטחון עצמי, גבריות, דיוק והקפדה על הפרטים הקטנים. נכון, תמיד אפשר להגיד: "נו, מה רוצים מהמסכן? הוא הרי שונא עניבות" מה אומר לכם? אם פיסת בד שכרוכה מסביב לצוואר גורמת לו לכזאת עליבות נפש, לא הייתי רוצה שהוא יחליט החלטה כלשהי בנוגע לעו"ש שלי, לקופת הגמל שלי או לרפורמה במערכת החינוך.

- למתקשים במיוחד אבל רוצים לפתוח דף חדש עם העניבה שלהם כדאי להציץ במדריך השלם של התאמת עניבה לחולצה.

- למי שרוצים ללמוד איך לעשות קשר עניבה הגון: 

Under Construction

היו היה ג'ינס ישן שצבר הרבה זיכרונות - טיולים, נסיעות, פליטות של תינוק. כתם אכזר ועקשן סירב להיעלם ואני סירבתי להיפרד מהג'ינס. ילד אחד קטן וצורך בשטיח חדש לחדר ילדים הבטיחו לג'ינס הישן גילגול נשמות. 

מג'ינס עם הרבה זיכרונות:

דרך קריעתו לגזרים:

לשטיח חדש לחדר ילדים:

נכון לרגע זה 10% מהשטיח הושלם. מספר הגי'נסים שמוחזרו: 1. עידכוני התקדמות ותמונות השטיח שגדל יבואי בהמשך.

מה עושה שר הקליטה? (נו, מתי כבר Hennes Mauritz יעשה עלייה?)

H&M הם קונצנזוס והיפוכו. מחנות קטנה לבגדי נשים ב 47 ועד חברה עם 68,000 עובדים ברחבי העולם ב2008 - הרשת היא ללא ספק ישות שנהנים לקנות בה ועוד יותר נהנים לשנוא. הרי בטאוריה כולנו נהנים לקנות בגדים של מעצבים לא מתמסחרים עם אג'נדה או לשלם 350 ש"ח על זוג של טי-שרטים במבצע הקרוי "זה המצב. למה שלא תרוויחי מזה". מצד שני כשנכנסים לסניף של רשת  המונית שעיקר האג'נדה שלה זה "אופנת הקונפקציה" ובשביל למשוך קהל יותר איכותי ומגוון תופרת שיתופי פעולה עם מעצבי על ורואים את זה:

כל מה שבא לי לצעוק: נו מתי כבר Hennes Mauritz הזה יעשה עלייה!?

(תמונה: Gloss Magazine)

שפרה, מאחורייך! (או: לא רק שפרה סורגת עצים)

גילוי נאות - כל מה שאני יודעת על "האח הגדול" בכלל ועל שפרה בפרט הוא בגדר שמועה בלבד, היות ולא ראיתי אפילו פרק אחד של הביזאר המדובר. כל מי שרוצה להאשים אותי בכך שאני מנסה "לשחק אותה" אינטליגנטית, תרבותית ונאורה - מוזמן להירגע.

אין לנו כבלים בבית מזה 6 שנים. הסיבה לכך היא שפשוט היינו מכורים ל"זיפזופ" ומתישהו החלטנו להחליף התמכרות זו בכל התמכרות אחרת ובתנאי שהיא תאפשר לנו לדבר אחד עם השניה ולא עם השלט שבאמת היה זה ששלט.

בכל מקרה פעם ראשונה שמעתי על שפרה כחלק מהתגובה על אחד הפריטים הסרוגים תוצרת ידיי. באותו מעמד גם הוסבר לי ש"שפרה סורגת עצים". אם שפרה אכן בעיניין של סריגת עצים וגם אם לא, יש לה מספר לא קטן של מתחרים בעולם והנה כמה דברים שעשו הרציניים שבהם:

AURELIE MATHIGOT*

Ketty Sean

AURELIE MATHIGOT*

תמונות: colette

* האחרונה באמת שמה את שפרה בכיס הקטן בכל מה שקשור לסריגה - בהתחייבות ובלי שיצא לי לראות אפילו עץ סרוג אחד. לא מאמינים לי? תראו בעצמכם -גם אלה שאין להם שום עיניין בסריגה ובשפרה - זהו ללא ספק האתר היפה ביותר שיצא לי לראות ב-2008! וחוץ מזה, תראו - היא אשכרה סרגה עצים:

מקור: האתר הרשמי של AURELIE MATHIGOT

גברים בסוודר - האם אנחנו אומה של סוודופובים או מה?

יכולתו המוגבלת של הגבר הישראלי להתלבש היא נושא לדיון שעולה כמעט בכל מדיאה אפשרית בתדירות גבוהה יחסית - נו... מקום שני כרגע אחרי המשבר בכלכלה העולמית, אבל מי סופר, נכון?

אחד התכונות הבולטות של חוסר יכולת זו היא התעלמות מוחלטת של הרוב הגברי מפריט בסיסי של המלתחה הגברית לחורף - הסוודר - על כל נגזרותיו. אולי הטראומה מהסוודר הצה"לי עשתה לו את זה, אבל הגבר הישראלי המצוי רואה בלבישת סוודר אקט אסור אם אתה מתחת לגיל 80, "סטרייט" ולא גר במשולש של שנקין, מאז"ה ורח' העבודה. 

לא משנה מה הסיבות לסוודופוביה של הגבר הישראלי - התוצאה היא כמויות נכבדות של גברים שמסתובבות ברחוב לבושים בוריאציות שונות של גטקס - חולצות עשויות בד טריקו עם שרוול ארוך ו/או סוטשרטים/קפושונים עשויים מאותו בד. אכן, זה יכול להיות מגניב ונוח וקל לכבס, אבל לבישה כה גורפת של בגדי גטקס אלה שהם ,איך שלא תסתכלו על זה, גרסה יומית ומושקעת של בגדי שינה, גורמת לי להרגיש בסוג של מרכז גריאטרי מלא בגברים. ופה אולי באמת שורש העיניין:

 האם גברים, שחיים ככלל פחות רוצים להספיק ללבוש אופנת בית אבות? 

כך או אחרת - look on the bright side of life - גם אם זה נמצא בארץ אחרת. מגזין האופנה המצויין Fashion156.com

פותח את גליון הדצמבר בהפקת New Year שהיא בהחלט משהו שונה: היא מאד רחוקה מהפקות הסילבסטר המסורתיות של בלונדינית באדום, עונדת שעון יהלומים של קרטייה ליד עץ אשוח. בתור התחלה ההפקה מתרכזת בגבר ולא גבר מתקתק בטעם ליקר ביצים מסורתי אלא גבר חייתי. ונחשו מה? הגבר החייתי עוטה על עצמו גרסאות שונות, משונות ומדהימות של סוודרים.

הנה תשפטו בעצמכם - סוודרים שבטוח לא תלבשו בבית אבות:

סוודר - sibling

סוודר - Number Nine

כובע וקרדיגן -  www.bstorelondon.com

תמונות והפקה מלאה - Fashion156.com

Under Construction - II

כבר הרבה זמן אני רוצה להחליף את התמונות התינוקיות בחדר של הילל במשהו יותר "גברי". התמונות הראשונות היו אפליקציות מינימליסטיות על בד של חיות שונות. היות ולציייר אני לא יודעת החלטתי שגם הפעם לא אחרוג ממנהגיי ואעשה לו תמונת אפליקציה, אבל הפעם זאת תהיה אחת ויחידה וגדולה. ממצוקת זמן, קניתי בדים באיקאה (קל"ב) - כך שהמבחר לא היה גדול וזה מה שנבחר לבסוף:

בחירת הנושא היתה קלי קלות - כשיש בבית ילד שרוב היום חושב שהוא מטוס, פורס ידיים לצדדים ולא מפסיק לרוץ, היה ברור שהתמונה תהיה של:

זהו. זה לקחת כ- שעתיים במצטבר, כולל גזירה ותפירה. עוד חודש לקח לבנות לזה מסגרת (מצוקת זמן של שני ההורים), אבל לבסוף הודות לבעלי המדהים, גם זה קרה... הילל במשך שבוע הראה לכל מי שהגיע אלינו את התמונה, אז אני מניחה שהצלחתי לרצות את ה"לקוח" הפעם :)

Under Construction

כמו שכתבתי בפוסט הראשון של Under Construction  - מדור זה מהווה תירוץ לכך שהתדירות של הפוסטים יורדת ואני "נעלמת" מהבלוג (ומה-Block). אבל האמת, החיים מספקים לי אין ספור תירוצים. למעשה, הפכתי לאישה עסוקה עד מאד כשלפני כחודש התחלתי משרה נוספת והצטרפתי למחלקת השווק של דיזנגוף סנטר בתור המנהלת החדשה של בוטיק המעצבים.  להחליף את מיטל (המדהימה) בתפקיד זה בהחלט "להיכנס לנעליים גדולות" למרות שהיא רק מידה 37 :), אבל אני מקווה שעם הזמן אני אצליח במשימה...

בכל אופן אחרי צלילה לתוך התחלה של עבודה נוספת הקרדיגן של הילל אכן סבל מירידה בתפוקה. הסיוט האמיתי היה הפס הכחול שעליו נתפרו הכפתורים - לקח לי לסרוג אותו פרק זמן שהיה שווה לזמן שהושקע בקרדיגן כולו. אבל בסוף גם זה נגמר:

מה אומר לכם - קרדיגן זה לא משחק ילדים, למרות שהסוף של הספיציפי הזה יהיה בטוח בארגז חול :)

תתחדש, קוקי!

Katie Holmes - האם יש לה 9 נשמות?

אפשר לחבב או לא את קייטי הולמס (בשנים האחרונות אצל רוב האנשים זה תלוי היחס שלהם לטום קרוז), אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שיש לה בחורה יכולות שינוי תדמית מדהימות - מהילדה של השכן ב"דוסון קריק" דרך הפיכתה לאישה בעיניי כל העולם (ואישתו) בעזרת נישואיה לטום קרוז ועד מסעות קניות מתועדי פפראצי ברחבי ניו-יורק עם סורי - היא תמיד מצליחה לשדר סטייל ייחודי ואמירה אופנתית בולטת. ועכשיו היא גם מנסה לפלס את דרכה בברודווי. בגליון החגים של T Magazine קייטי הולמס עוברת שוב שינוי תדמית והפעם מוגשת בתור ה"דרמה קווין" החדשה של ברודווי. התוצאות בעיניי הן עוצרות נשימה:

T Magazine

צולם ע"י Solve Sundsbo

עיתונים לשבת (באיחור אופנתי)

אכן באיחור אופנתי קטן, אבל עוברים עלי שבועות עמוסים (חדשות, סיפורים ואולי תמונות בהמשך), יש כמה דברים שכדאי לטעמי לראות ולקרוא:

1. סוזן מנקס כותבת על הגאונות של קארל לאגרפלד שלא מפסקיה להפתיע - הפעם מדובר בקולקציית ה-pre-fall 2009 של Chanel, שלרגל השקתה הופק ע"י החברה סרט אילם קצר על גברת שאנל האל-מותית. הסרט מתרחש במוסקווה שלפני הדלות האדומה ומספר על שאנל בתחילת דרכה:

ולמה שהתסריט יתרחש דווקא במוסקווה? זה בגלל שקולקציית ה-Pre-Fall 2009 היא כל-כולה בהשראה של רוסיה בכלל ומוסקווה בפרט. מומלץ בחום להציץ על קולקציה במלואה ב-Style.com. הנה כמה תמונות לעצלנים שאולי ידליקו אותם מספיק בשביל לדשדש ברחבי האינטרנט למקור:

למה סטלין לא נראה ככה?

אפילו בשאנל קלטו שלרוסיות יש חולשה לפרחים

שימו לב לכובע ה"קומיסאר"

שמלת שלגיה מושלמת

Red Russian :)

תראו למי יש קרמלין על הראש

   2. אחרי שרואים את הקולקציה של לאגרפלד לשאנל במלואה קצת קשה להפתיע, אבל בכל כדאי להציץ על התור המצולם  של Bill Cunningham לNYT שצילם נעליים עם עקבים הכי מוטרפים שייצא לכם לראות השנה מסתובבות ברחובות התפוח הגדול.

מזל טוב Etsy!

מזל טוב ענק מגיע ל-Etsy - אתר מכירות מכוון של כל מה שהוא "עבודת יד". Etsy הוכרזה ע"י ה-World Economic Forum כאחת מ-15 חלוציות טכנולוגיה מובילות בעולם. החברה שהוקמה ב2005 ע"י 4 שותפים שמה לעצמה כמטרת-על לאפשר למעצבים ואומנים שמייצרים עבודות-יד להתפרנס בכבוד ע"י חיבור ישיר בינם ולבין הקונים הפוטנציאליים.

דרך אגב, יש המון אומנים ומעצבים ישראלים שמוכרים דרך Etsy (גם חברתי מורן יוסף הצטרפה לאחרונה). כמי שמושטטת באופן קבוע באתר, אני יכולה להעיד שיש לו מגוון עצום של בגדים, תכשיטים, דברים לבית ובקיצור - כמעט כל דבר שהוא עבודת יד ויכול לעמוד במשלוח ברחבי הגלובוס + אג'נדה חזקה שיש לה כוח אמיתי לעזור למעצבים ואומנים להתפרנסו בכבוד.

אני רוצה - בגדים מגניבים לילד בן 3!

מבחר דל ביותר של בגדי בנים ומחירים מופקעים תמורת בגדים בינוניים הובילו אותי לשיטוט קצר ברשת. מהר מאד הסתבר לי שלא רק שהאמאות הסקנדינביות נהנות מחופשת לידה בלתי נגמרת, ממעצבי פנים המובילים בעולם ומאופנה אוונגרדית לגדולים, הן גם נהנות ממבחר מדהים של בגדי ילדים סופר טרנדים, סופר יפים וסופר שימושיים לילדים. אבל לדבר כשאפשר להסתכל (ולהוזיל ריר). נכון, הם לא זולים, אבל כל-כך שווים! הנה, תשפטו בעצמכם:

כל זה מהאתר השווה שמוכר בגדי ילדים של מספר מעצבים דניים שנקרא:  http://www.tootsieandfudge.com

מטפחת?

אהבה למטפחות זה משהו גנטי. עובדה. אני ירשתי אותה לבטח מאימי, כי כמעט ואין תמונה בה צווארה לא היה הדור באחת. עד לפני כמה שנים, אהבתי למטפחות התבטאה בעיקר במגירת המטפחות שיש לי בבית ובקניה כפייתית של כאלה שנראו יפות בעיני. ניסיתי לשלב, ניסיתי לקשור, אבל לא הרגשתי בשלה למטפחת. ואז נסענו להודו ב-2004. במהלך הטיול גיליתי 2 דברים חשובים: 

1. יש אינספור חיות מחמד שיכולות לחיות במעיים של בן-אדם אחד.

2. יש אינספור דרכים להשתמש במטפחת או צעיף.

למעשה בהודו, צעיף רשת דק (עוד נגזרת של מטפחת) הפכו לאביזר בלעדיו לא יצאתי מהחדר. הוא עטף את ראשי בנסיעות בכבישים מלאי האבק. הוא כיסה את כתפי במקומות קדושים. הוא שימש כחגורה על בגדים שהלכו והפכו יותר ויותר רופפים ככל שנמשך הטיול. אחרי שחזרנו מהודו, המיצוי הטוטאלי של שימוש במטפחת דחק את מגירת המטפחות עמוק מתחת למיטה (שטח הפקר לאיחסון בגדים לא בשימוש). אך החורף הן חזרו: קומפקטיות, מוסיפות צבע ועיניין כמעט לכל אואוטפיט, וגם מצילות אסונות שיער כשצריך - המטפחות של 2008 הן ממש לא רק לסבתות או פריקיות שחורשות את הודו. הנה אחת שרכשתי ב"דה ז'אוו":

גרסת 2008 - ישראל

והנה אחת שרכשתי בגואה והצליחה לשרוד כמעט שנה בהודו:

גרסת 2004 - הודו

אני רוצה - נעליים - Rebeca Sanver

נמצאה הנעל המושלמת של חורף 2008-2009:

תרומות לקנייתה יתקבלו בברכה. הנעל עונה לשם Jeremi ונולדה בבית האופנה של המותג הספרדי Rebeca Sanver. נראתה לאחרונה בארץ ברשת נעלי בינגו, שגובה בעבור דמי האימוץ שלה סכום מופרך של 1305 ש"ח. כל המוצא במחיר יותר זול, יבוא על שכרו.

שאלה ל"נעלי-בינגו": אפשר לקנות אחת ב-700 ולהציב ליד המיטה כפסל?