איך ייתכן שהילד לבוש בג'ינס יפה ונעלי ספורט מושקעות ומלווה באב לבוש בדגמ"ח מוזנח ואפילו קצת מלוכלך בלווי נעלי קרוקס ללא גרביים? איך יכול להיות שהילדה לובשת שמלה אופנתית וגרביון מתוק בזמן שהאם עטופה במכנסיי טרנינג למטרות ספונג'ה בלבד? ממתי החזות שלנו הפכה לכל-כך לא חשובה? ואיזה מסר אנחנו מעבירים בזה לילדינו? שהם יותר חשובים מאיתנו?
מאז שאני זוכרת את עצמי, אימי (שהחוש האופנתי שלה כמו חוש ההומור שלה לעולם לא דיבר אלי יותר מדי) היתה מספרת לי בדיחה אחת: הבעל חוזרת הביתה. הבית מצוחצח, הילדים מצוחצחים ולבושים יפה ועל האש אוכל טעים מבעבע בתוך הסירים. מסתכל מסביב הבעל ואומר לאישתו המוזנחת: "איזה יופי! הכל כך-כך נקי ומצוחצח פה שאפילו לתוך האסלה לא נעים לי לירוק."
עונה לו האישה: "טוב, אם אין ברירה - תירק עלי.". אכן, לא מצחיק, אבל המסר ברור, לא?
אני לא מצפה שעיניניי אופנה וסטייל יעסיקו את כולם כפי שהם מעסיקים אותי ואני לא מעבירה ביקורת על החוש האופנתי והסטייל של הנוכחים באירוע, אלא על חוסר כבוד עצמי לחזות שלנו שלטעמי הוא פשוט סימפטום לביטול עצמי והעצמת הילד על חשבון ההורה. למעשה, העצמת איש אחד על חשבון שני אנשים אחרים. האם זה נכון והעם זה נבון?
רשומות
7 תגובות:
אני שואלת את עצמי מה היה קורה עם היית הולכת למקום אחר , נגיד סתם לקניון, איך היו נראים לך האנשים? הרבה פעמים אני רואה אנשים נראים זוועה,לבושים ברישול ובדברים לא מחמיאים. אני חושבת שזה מתעצם כשאתה נהיה הורה . אם היה חשוב לך איך אתה נראה לפני כן יהיה חשוב לך גם אחר-כך. ואולי אני טועה - ילדים עוד אין לי:)
לא הרישול עצמו הפריע לי אלא פערים עצומים בין השקעה בחזות הילד לבין השקעה בחזות ההורה.
הרבה פעמים כל הבנות האלו עם הסקיני וחולצות הבטן הלובשו ע"י אמא שהייתה מתה לחזור לימי הסקיני..
אני מסכימה מאוד לגבי ההזנחה שלנו ההורים ואיזה מסר זה מעביר. פעם אדון בלאט המפורסם אמר לי שאשתו אמרה לו בימי השומנים שלו שמישהו לובש טרנינג - זה אומר שהוא הרים ידיים. וככה לפעמים אני מרגישה, שבא לי להרים ידיים, אבל הילד שלי בתחילת דרכו אני רוצה לשלוח אותו למרוץ החיים מצוייד בכל מה שאפשר.
ואולי אפשר להסתכל על זה אחרת. לא כזלזול בעצמנו על חשבון הילדים, לא בחוסר חוש אופנתי אלא בבחירה במה שאנחנו אוהבים בלי "לדפוק" חשבון לעולם. לא פעם קרה שבאתי לקחת את הילדה מהגן כשהיא לבושה יפה (למשל ליומולדת, חגיגה) ואני מגיעה עם הטרנינג. למה? כי בא לי. נוח לי, כיף לי, נעים לי ככה. עושה לי להרגיש טוב. אני לא אצא ככה לעבודה, אבל אני בהחלט אקפוץ ככה לגן להביא את הילדה. לפעמים כיף לשחרר, וזה גם מסר לא רע לילדים. לשחרר איפה שבא. יש כאלה שטוב להם להתלבש גם לגן - אדרבא, זה מה שטוב להם, אבל ההפך לא בהכרח בא מזלזול עצמי. נכון, אפשר להגיד שגם בטרנינג אפשר להשקיע, ולקנות כזה ב 300 שקל ב NIKE, אבל אז אנחנו נכנסים כבר לעניין הבזבוזים, ולחינוך הילד להתנהלות נכונה עם כסף. הרי לא נרצה ללמד אותו לבזבז גם כשאין לא?
לאימהות שחושבות שללכת עם טרנינג זה לשחרר וזה מקובל, יש לי משהו להגיד. זה באמת נוח וסבבה? אמנם לבישת טרנינג מחוץ לבית ולחדר הכושר זה לא דבר שמקובל בחברה אירופאית למשל, אבל בישראל זה מאוד מקובל. אז זה אולי לא הכי אסתטי אבל ככה זה, המנהגים המקומיים מאפשרים את זה, אז למה לא. אבל מצד שני, מה יותר כיף מלהתלבש יפה בשביל מצב רוח טוב? זה לא משהוש אתן אוהבות?
אין לי בעיה עם טרנינג באופן כללי, כל עוד הוא תואם את מידת הלובש והולם את הזמן והמקום. יש לי בעיה גדולה כשהילדים מטופחים, נקיים ולבושים יפה והוריהם לעומתם מוזנחים ולבושים בבגדים מרופטים וכל החבורה ביחד נמצאת באותו אירוע.
הוסף רשומת תגובה