It's Alive!!!!!

I never thought I will revive this blog again. I mean... how pathetic you can be? Last time I tried it out was more than two years ago and it went dead after one post...

I guess at certain point, I became too busy living my life than actually writing about staff things that actually no one reads.

So yes... somewhere 3 years ago I stopped writing and basically got myself a LIFE :)

Now.... I'm here again to see how far it can go with someone like me - 

AN AVERAGE PERSON WITH VERY HAPPY LIFE

Posting occasionally about it. I mean - how many of you will be:

a/ Happy for me

b/ Jealous with me

c/ Simply pissed at me

So first step - "Life by Mummy" is dead! 

Welcome - "LIFE BY ME"

לסגור את הפה

הכל התחיל מזה שטסנו לסנט-פטרסבורג. בשבילי כל חופשה מתחילה מערמה של מגזינים. אין דרך יותר טובה מלהתעדכן במה הולך ברחובות רוסיה מלפתוח איזה Marie Clair Russia או Vogue Russia. מי שעובר לו עכשיו בראש "הרוסים האלה..." שישאל את עצמו למה אין ווג ישראל וגם לעולם לא יהיה ועל כן נשאר לנצח עם ערוץ האופנה הישראלי העלוב.

צריך להבין שהביקור הזה היה קשה גם ככה. המון אוכל מעולה, אלכוהול משובח ובילויים עד אור הבוקר:

עכשיו תוסיפו לזה את הרוסיות. ואם חשבתם שמה שראיתם בארץ יפה, כדאי שתסתכלו על המקור. הן שם בכל מקום. פשוט המוני זוגות של רגליים באורך של מטר וחצי לפחות, על עקבים, מטופחות, מבינות מה זה שיער, איפור ואופנה.
בגילאי 20 עד 40 קשה למצוא ברחוב בחורה שבמושגים של ישראל תיחשב אפילו מלאה. מצד שני - רובן ממש לא שדופות. פשוט נראות מעולה ודי.
ואז, בטיסה חזרה כשאני עדיין אלומת אוכל ואלכוהול שנצרך בכמויות הולמות פילה בארבעת הימים האחרונים אני נתקלת בMarie Clair Russia בכתבה על דיאטה שנקראת 2:5.
למען הסר ספק, אני לא חושבת שאני צריכה דיאטה. אבל כן הגעתי לגיל שאני צריכה יותר להשקיע בלתחזק ולשמור על הקיים. והבריאות מעניינת אותי לא פחות מהנראות.
העיקרון של 2:5 אד פשוט ולמעשה כל היופי שזאת לא באמת דיאטה. וזה הולך ככה: את אוכלת 5 ימים בשבוע מה שבא לך (לא לאכול כמו פילה אלא אם כן את פילה). יומיים בשבוע את אוכלת עד 500 קלוריות ביום. הם קוראים לזה צום.
אם זה נשמע מסובך, בתור התחלה, תנסו פשוט לסגור את הפה ולא לאכול מאחת בצהריים עד הבוקר למחרת.
זה היה נשמע מספיק מעניין אז הלכתי לחפש את המקור. מצאתי סרט דוקומנטרי מרתק:

אינסוף אתרים עם קהילות, מתכונים וכתבות. כולל זה למשל http://www.thefastingdietplan.com

וכמובן, ספר  שכתב הבמאי של הסרט שלא עמדתי בפיתוי והזמנתי בלי להרגיש אפילו לרגע פאטתית.

הייתי חסרת סבלנות לנסות. ולכן החלטתי פשוט לאכול יוגורט בבוקר, ארוחת צהריים באחת ואז לסגור את הפה עד הבוקר של יום למחרת.

אז הנה נגמר השבוע הראשון שלי וזה התובנות:

- זה אפשרי.
- הזמן הכי קשה זה זמן ארוחת הערב של הילדים (no more mummy garbage collector)
- רעב בא והולך בגלים. גל בא והולך. ככה שזה לא ממש נורא.
- שופינג יכול לעזור להעביר את הזמן, אבל זה סוג של רמאות.
- הרבה יותר לעשות מדיטציה - אבל זה ממש לא תובנה. למען האמת זה אחד הדברים שידעתי והובילו אותי לרצון לנסות את 2:5.
- אין שום דבר שיכול להשתוות לקלילות איתה מתעוררים בבוקר שאחרי. ולא - אתם לא רעבים.
- אין לי מושג כמה אם רזיתי או לא. המספרים לא מעניינים אותי אלא הרגשה טובה וניצחון של כוח רצון.

עז מעכשיו - שני וחמישי יהפכו לימי "סגרי את הפה".

נ.ב.  תראו את הרוסים הגאונים האלה - שרותים לילדים עם הורה מלווה.

Well Come Back

אומרים שבשביל להרוג כל תחביב טוב צריך פשוט להפוך אותו למקצוע. וזה בדיוק מה שקרה לי לפני שלוש שנים.
במקום לשבת מול המחשב או להסתובב בחנויות ולעשות שופינג אמיתי או וירטואלי, הלכתי לעבוד בתחום האופנה.
במשך שנתיים חייתי נשמתי אכלתי וגם.... אתם יודעים מה :) אופנה וניהול.
העבודה הזאת הייתה חלום שהגשמתי. אבל אחרי שנתיים הבנתי שני דברים:
1. זאת עבודה שהכי נהניתי בה בחיים
2. אם אני אמשיך איתה הלאה זה יפרק אותי ובהמשך את משפחתי.

אז עזבתי. היתה לי "תקופת צינון" של כמה חודשים. לא התקרבתי ל-Vogue, לא קראתי אף כתבה של סוזי מנקס, ואפילו ניסיתי לקנות בגדים בגולף... (shame on me) אבל כנראה אי אפשר להוציא את זה ממני. אז הנה אני מחיה את הבלוג. זה משהו שאני עושה בשבילי כי פשוט יש לי צורך לנתב לאיזשהו מקום passion for fashion שהוא לא כרטיס אשראי :)

ובכלל, השנה האחרונה היתה מלאה בשינויים. עזבתי עבודה אהובה, אך תובענית ושוחקת. מצאתי עבודה שהשאירה לי זמן פנוי ואנרגיות. וזה אומר - חזרתי לעשות ספורט ולבלות.
ואז גיליתי שאין לי בארון לא בגדי ספורט ולא בגדי בילויים. תמיד הייתי מאמינה גדולה בבגדי ספורט וחובבת מושבעת של Adidas. לעומת זאת בגדי בילויים שלי תמיד הסתכמו באותם בגדים אבל עם נעלי עקב שוות.
אז חזרתי לסורי ותראו מה אספתי מהדואר ביום שישי האחרון:

אני מפה

11 ס"מ של יופי ומושלמות! God bless Asos.com

שבוע נפלא וכבר מחכה לסופ"ש להוציא את המתוקות האלה לסיבוב :)

Rag & Bone - American Fashion

המותג האמריקאי rag & bone נוסד ב-2002  ע"י שני מעצבים צעירים David Neville  ו-Marcus Wainwright, כאשר לדבריהם כל מה שרצו זה לעצב בגדים שהם והחברים שלהם ישמחו ללבוש ביום-יום. למרות המטרה הצנועה, השניים גילו במהרה שככל הנראה יש להם הרבה יותר חברים ממה שהם חשבו כשזה נוגע לרצון ללבוש את הבגדים שהם עיצבו.

בהיותם חסרי כל השכלה פורמלית בתחום, הבין הזוג שמקור המקצועיות שלהם צריך לבוא מניסיון ארוך שנים שיש לבעלי מקצוע כמו גזרנים, תדמיתנים וחייטים בשילוב עם הרבה למידה עצמית. התקופה היתה תחילת שנות האלפיים ולא היה קושי למצוא כאלה בשפע. מה גם שרובם היו מחוסרי עבודה עקב מעבר פסי היצור של כל ענף יצרני של ארה"ב (למעט בירה) לסין.

הם התחילו מזה שלמדו איך לייצר ג'ינס טוב שכידוע הוא הבסיס לכל קז'ואל עבור בחור אמריקאי. ומשם התחילו לבנות בסיס יצרני איתן בארה"ב במקומות כמו קנטקי בהם זה מה שהיו עושים פעם לפני קללת הגלובליזציה.

כבר ב-2004 הם יצאו בקולקציית בגדי הגברים וגילו עד מהרה שכנראה לדעה שלהם שגרסה כי לא ניתן להשיג זוג ג'ינס הגון בארה"ב יש לא מעט שותפים. לראיה, כבר שנה אחר-כך הם התרחבו לקולקציה מלאה של בגדי נשים.

ה-CFDA כנראה התרשמו עמוקות מכישרון העיצובי והעסקי כאחד של הצמד כי כבר ב-2006 rag& bone עלו לגמר התחרות היוקרתית של CFDA  ו-Vogue Fashion Fund בה אומנם לא זכו, אך המודעות הגוברת למותג עזרה להם לזכות כבר על ההתחלה בלקוחות נאמנים כמו בראד פיט, ג'וד לאו, אנג'לינה ג'ולי, קמרון דיאז ואחרים.

כבר שנה אחר-כך הם פיצו את עצמם וזכו בפרס היוקרתי של סוורובסקי ככישרונות צעירים בתחום בגדי גברים.

2008 שהיתה שנת המפולת הכלכלית הגדולה היתה גם שנה שבה המותג החליט להתרחב ונכנס לתחום הנעלה – בהתחלה עם 3 דגמים בלבד שעד מהרה גדלו לקולקציה שלמה.

כיום זהו מותג שכולל לא רק בגדי נשים וגברים אלא גם הנעלה, אקססוריז, בגדי ילדים ומוצרי לייף סטייל, כאשר הפריטים נמכרים בחנות הדגל בניו-יורק, בבתי כלבו ובוטיקים יוקרתיים ביותר מ-20 מדינות ברחבי העולם, כולל נציגות צנועה של בגדי הנשים של המותג בישראל ב- Nuni שממוקמת, איך לא, בכיכר המדינה.

דרך אגב, בתרגום חופשי מאנגלית rag & bone זה... אלטזאכן J

תמונות: style.com, shopbop.com

עיתונים לשבת

והפעם - המלצות על עיתונות דיגיטלית בלבד. בנוסף, החום בחוץ בשילוב עם חול המועד מחייבים להמליץ על מעט מלל והרבה תמונות, כי סביר להניח שבסופ"ש הקרוב לא נבלה הרבה מול המחשב:

* Fashion156 הוא מגזין אופנה אינטרנטי שמתעדכן תכופות ומשקיע בהפקות אופנה איכותיות שמצולמות בסטילס וגם - תחזיקו חזק  - בוידאו. בדרך כלל המגזין נוהג לבחור נושא ומתמקד בו. המהדורה האחרונה מתמקדת במושג "שבריריות" והפקת אופנה שלהם שנעשתה באמצעות וידאו קליפ בהחלט שווה צפיה:

* מגזין האופנה iconique מציג הפקה עתידנית ואפוקליפטית משהו flooded 2053 והנושא הוא מבול:

* vmagazine בהפקת אופנה come feel the noise שמוקדשת להשפעת להקות הרוק הכבד על אופנה בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90:

תהנו ואל תשכחו קרם שזוף :)

אני רוצה

ללא ספק "יציאת העונה" של אביב-קיץ 2010 - תיקי דינוזאורים של Giles Deacon! אני מתחילה לחסוך - אולי בסוף עונה אמצא משהו ב-ebay...

תמונה: style.com

והנה הם מקרוב - ממש לאכול אותם!

תמונות: http://fashionsmostwanted.blogspot.com/

עינייני ירושה

בתקופה האחרונה אני מתקשה למצוא בארון שלי בגדים שיושבים עלי טוב. איכשהו או שהחלק התחתון צמוד מדי עקב שאריות הריון או שהחלק העליון קטן מדי עקב יונק קטן בבית. האופציה לקנות בגדים שבאמת יתאימו למבנה גופי החדש היא לא באמת אופציה סבירה כי אני רוצה לקוות שהמצב המוזר הזה זמני. קניית בגדים חדשים זה קצת כמו להשלים עם זה שלא אחזור לרוב מכנסיי וחצאיותיי הישנים ולא מתחשק לי להשלים. כך שבתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי מאלתרת בשבילי ובשביל הבן 3 חודשים שגדל (טפו-טפו) בקצב אקספוננציאלי. אני מודה שכרגע מצבו טוב משלי כי הוא ירש ארגז בגדי תינוקות מבנה של חברה שלי שגדול ממנו בשנה. כל מה שאני צריכה זה להרכיב לו אאוטפיטים קטנים וחמודים וזה כיף כי קצת מזכיר משחק בבובות:

לגבי המצב קצת יותר קשה, כי לא רק שאני רוצה שהבגד ישב טוב אלא גם יאפשר לי "שליפה מהירה". ברגעים כאלה גייסתי "ירושה" מבעלי - סריג פסים ישן שהתכווץ במייבש. קרץ לי מאד שעם חגורה רופפת, אוכל גם "לשלוף" במהירות ובלי סרבול את הארוחה של היונק:

רב תודות לצלם - בני הבכור בן ה-4.5.

עיתונים לשבת

אחד המדדים ל"חזרה לשגרה" אחרי לידה זה התמעטות של ביקורים בפורומים של הורים לתינוקות/הנקה/נשים אחרי לידה מול  כמות הביקורים ההולכת וגדלה במדור הסטייל של "ניו-יורק טיימס", הבלוג של אופנת רחוב בסטוקהולם ואתר הבית של המעצב Peter Som. וזה אומר, שיש המלצות איפה "לפשפש" ברשת בסופ"ש:

* סוזן מנקס מקדישה כתבה במדור האופנה של ה"ניו ורק טיימס" לפועלו של המעצב האגדי Peirre Cardin לרגל צאת הספר הסוקר 60 שנים של יצירה:

* בלוג  Crush Me Tender שכולו תמונות פולרוייד של דוגמניות ואנשים יפים מרחובות ניו-יורק:

*  קולקציית אביב 2010 של Peter Som באתר הבית שלו. והפעם יצא לו פשוט מושלם:

+2

פעם אחרונה כתבתי בלוג עם המקלדת מונחת על הבטן. היה לנו בבית מין משחק משעשע כזה "מה אפשר לשים על הבטן של אמא בלי שזה יפול". בכל אופן, מזל שעוד לא נולד המניאק שהצליח לעצור את הזמן ואחרי לידה מאאאאאד קצרה אך מאאאאאד אינטנסיבית הגיח הפלא בעל העיניים הענקיות שבזכותו מעכשיו יהיה אפשר לקרוא לי "+2"...

"אמא, מה את סורגת?"
"נעליים*"
"לינאי?"
"לא, למידד."
"למה לא לינאי?"
"כי לינאי כבר יש נעליים."
"אז מה? ינאי הוא אח שלי..."

 

ובינתיים אני מתחילה לחזור לעצמי ולחלום על נעליים למבוגרים. כבר שבועיים שאני מסתובבת סביב נעליים של Nine West

נו, עד שהחלטתי שאני קונה ומפנקת את עצמי, נשארה רק מידה 41... לא נורא, אני כבר אפצה את עצמי במשהו אחר. העיקר שחזרו לי מחשבות על אופנה בגדים ונעליים. כבר חשבתי שאפנטז על נעלי תינוקות לנצח!


* הוראות הסריגה פה

Indian Fashion - Manish Arora

בזמן שלרוב הישראלים הודו היתה ונשארת אחד היעדים המועדפים של טיולי פריקת כל עול אחרי צבא/לימודים/באמצע החיים ומקום שממנו חוזרים עם הרבה בגדי סמרטוטים שקונים בבזאר של פושקר, העולם החופשי שמבין אופנה באמת, סימן כבר לפני כמה שנים את הודו כיעד אופנה מועדף. לא מאמינים לי? בזמן שישראל אפילו לא קרובה ללחלום על שבוע אופנה משלה, בהודו יש 4 כאלה בשנה בשני מוקדי אופנה עיקריים וסוזי מנקס האגדית לא מפספסת אותם. וכמוה עושים רוב אנשי המפתח בתעשיית האופנה העולמית.
היות והודו היא חלק מחיי ועבודתי וכמוה גם אופנה, החלטתי שהגיע הזמן להקדיש לנושא האופנה ההודית פינה.
בחרתי להתחיל ממניש ארורה (Manish Arora), כי לטעמי הוא מייצג מעולה את הקצב והמימדים של התפתחות האופנה בהודו מאמצע שנות התשעים ועד היום. הנה, תראו בעצמכם:
ב-1997 ארורה מתבסס בדלהי ומציג את הקולקציה הראשונה. כבר ב-2000 הוא עושה גלים בשבוע האופנה של הונג-קונג. 2000, דרך אגב, היתה השנה בה לראשונה התקיים שבוע האופנה של דלהי.
ב-2002 פותח ארורה את חנות הדגל הראשונה שלו שנקראת Manish Arora Fish Fry אבל ככל הנראה הבן-אדם לא יודע לנוח כי כבר שנה לאחר מכן הוא מתחיל לייצא את מרכולתו ל-Maria Luisa Paris (אל תתביישו ללחוץ על לינק ולהתוודות למקום).
ב-2004 כנראה החליט להתמקד בהודו בלבד ולאגור קצת כוחות כי כבר ב-2005 הוא משתתף בשבוע האופנה של מיאמי, מדהים את הקהל הברירן בשבוע האופנה של לונדון ומעצב קולקציית נעליים ל-Reebook - קשה להגיד על הבחור שהוא בשאנטי, אה?

מתוך הקמפיין של Manish Arora לReebook

גם 2005 היתה שנה לא רעה למעצב, שהוזמן להציג חלק מהעבודות שלו ב-Victoria & Albert Museum.
אך שנת הפריצה הגדולה היתה, ללא ספק, 2006 - שנה שבה לא נשאר עיתונאי ועורך אופנה אחד נחשב בעולם שלא החמיא ואמר לפחות כמה מילים חמות על פועלו של מניש ארורה. וכשסוזי מנקס והילרי אלקסנדר מלטפות אותך, מסתבר שכנראה זה הופך לפחות מסובך להתחיל למכור ב-75 בתי כלבו ובוטיקים מהמובילים בעולם.

מתוך לוח ההשראה של המעצב

ב2007 ו2008 ארורה חוזר לשתף פעולה עם Reebook ומוסיף לרשימת השת"פים את MAC וSwatch.

מתוך קולקציית 2007

שת"פ עם MAC

הוא גם חוזר לVictoria & Albert Museum להציג את הקולקציה Fashion in Motion:

מתוך Fashion in Motion

ומי שממש דואג - גם 2009 מסתמנת כשנה לא רעה בכלל עבור המעצב:

 

מתוך קולקציית RTW Spring 2009, תמונות: Dominique Maitre

למי שרוצה לדעת עוד:

ראיון עם מניש ארורה ב-JC Report

דף הבית של המעצב

קולקציית אביב-קיץ 2010 בשבוע האופנה של לונדון

תראו מה מצאתי - כשאופנה ואומנות נפגשות...

אין סוף גוונים, טקסטורות וצורות יש בעולם. עולם האופנה והאומנות מתקיימים זה לצד זה וזה בתוך זה מאז ומעולם, אך עדיין בתוך המערבולת ששתי העולמות יוצרים עולות השאלות:

האם אופנה היא סוג של אומנות?

האם אופנה הופכת לאומנות כחלק מתהליך היצירה או שמא מתחילה כאומנת ואז מופשטת לרמה בה מתאפשר ביטוי פרקטי, תעשייתי והמוני של אומנות האופנה?

האם מעצבי האופנה הם אומנים או שהתחשבותם בפן ה"מציאותי" - המסחרי של האופנה הופך אותם ל"מתפשרים הנצחיים"?

ובכלל, האם עולם אופנה שואב השראה מעולם האומנות או שקיים תהליך של השראה הדדית בין שתי העולמות? ואם כבר מדברים על זה האם אלה שתי עולמות או שזה עולם אחד ומכלול אחד?

כל השאלות האלה "צפות" אי-שם ברקע מאז שהתחלתי להתעניין יותר בעולם האופנה על כל תופעותיו והנושא נידון בעיתונות כתובה ומדיות אחרות על כל גווניהן. אולי זאת הסיבה שהבלוג Yellow orange wonderland הוא כל-כך מיוחד במינו.

בזמן שנושא אומנות, אופנה והסימביאוזה ביניהן מתוקשר, מדובר ונידון - מספק הבלוג מבט "אילם" לחלוטין על הנושא. בעלת הבלוג במקום להתפלסף בנושא בחרה פשוט להציג את הסימביאוזה בצורה מדוייקת וויזואלית ללא כל הבעה של עמדה מילולית. ולטעמי, ההצגה פשוט מרתקת!

Our world has endless choice of shades, textures and shapes. The world of art and the world of fashion co-exist and are intertwined, the questions as for that co-existence are endless:

Is fashion truly one of the arts?

Are fashion designers artists or their constant fight for wearable and yet artistic fashion causes them to become "eternal compromisers" on that winding path? 

And while those questions are becoming a subject to for articles, arguments and discussions, Yellow Orange Wonderland manages to provide an amazingly unique point of view on the symbiosis between arts and fashion. The main reason this point of view is so unique is because the blog owner doesn’t present any opinion or point of view at all. The only thing you will find there is a visual representation of that exceptional symbiosis and the feeling that the blog owner is an amazing Fashion & Arts Live Encyclopedia.

מתוך הבלוג Yellow orange wonderland

זה רק אני ו... השלל שלי!

בסופ"ש האחרון סוף-סוף הצלחתי להתפנק ולהתפרע. קודם כל, הילל נסע ל"בית הבראה" של סבא וסבתא בנהריה (כל הדברים שאין בבית - לראות טלוויזיה במיטה, כמות בלתי מוגבלת של מרק עוף ,שני מבוגרים שעומדים דום ומצדיעים למוצא פיו וחלוק לבן ומפנק שסבתא מחממת לו לפני שהוא יוצא מהאמבטיה). אז נכון, שהוא או-טו-טו בן ארבע וחצי וילד עצמאי לחלוטין, אך מצד שני - אם אתם זוכרים את הסופי שבוע האלה כמתבגרים וההורים היו נוסעים לנופש ומשאירים לכם את הבית לבד...

טוב, נראה לי שהבנתם את הרעיון.

היות והילל לא היה ואני גם ככה עובדת בימי שישי עד ארבע (אין צורך לרחם עלי - אני אוהבת מאד את עבודתי בסנטר), החלטנו אני ומאמי לנצל את ההזדמנות ולפרוש לארוחת ערב במסעדה. ואז גם הסתבר שיש את "שופוני" - יריד הנעליים בנמל יפו. זאת כבר היתה סיבה למסיבה אמיתית. בתפריט - 2 זוגות נעליים של נועה לוריא ל-Lucca (למרות שהתאכזבתי מהיריד עצמו, נועה לוריא ו"אחת-אחת" הציגו קולקציות משובחות), שרשרת של מירי גינזבורג ל"או-לה-לה" שהציגה בבוטיק בסופ"ש ולקינוח - ארוחת טעימות ב"קורדליה" ביפו.

והנה חלק מהשלל של הסופ"ש:

נעליים: נועה לוריא

שרשרת צ'וקר: מירי גינזבורג

The French Connection

כבר יצא לי לא פעם לכתוב על הדלות הבלתי נסבלת של בגדי בנים צבעוניים, אופנתיים ונוחים. עכשיו שרגע השיגור של הדור הבא הולך וקרב (כן, כן חברים - הפעם הוא ועץ אשוח מתוזמנים יחדיו בסוף דצמבר), החשק לבגדים אופנתיים, נוחים ומגוונים לקטנים רק הולך ומתגבר לצד התסכול מההיצע הדל שיש בישראל. והנה, נתקלתי בעוד סיבה לקנא בצרפתים. בנוסף לנשים רזות ומלאות סטייל, גבינות שוות ואחד המותגים החביבים עלי comptoir des cotonniers , החברה הצרפתית KZA שמתגאה בבגדים מקסימים לקטנטנים בכלל ולבנים בפרט. ליין של הבגדים נטול ילדותיות מוגזמת ועומס של פרטים, אפליקציות והדפסים. אך יחד עם זאת, אלה פריטים שמשדרים כזאת נינוחות שכל אחד מאיתנו היה רוצה גם בארון שלו. במיוחד התלהבתי ממכנסי "שקי" לגברברים:

ומאוברול מצמר קשמירי שנראה הכי נעים שיש ביום חורפי לזאטוטים ממש קטנים:

תמונות: KZA

גשם, גשם - בוא!

תמיד חשבתי שאני אוהבת גשם בעיקר בגלל השורשים שלי (בלרוס היא אחד המקומות היותר גשומים במזרח אירופה), אך

כשהיום בבוקר הגשם הגיע ובגדול, נורא בא לי לשים מוזיקה הודית באוטו וגעגועי לביוב צף ברחבי מומביי עלו. האמת, שאנחנו מאד דומים להודים בהרבה דברים ואחד מהם הוא התייחסותנו לגשם. התייחסות זו אפשר לסכם כשני מצבי בסיס - ציפייה והפתעה.

במצב הציפייה אנחנו מצפים לגשם, מתפללים שיגיע ומפחדים מהקו השחור הידוע לשמצה. במצב ההפתעה אנחנו מפנים את המוצפים של דרום ת"א, חוסמים את כביש ים המלח ורצים לקנות מטרייה מה"גנב השכונתי" שסביר להניח תישבר אחרי שעה. או במילים אחרות - אנחנו נורא מופתעים שהגשם שכל-כך רצינו בו, אכן הגיע. כאילו באמת קשה להאמין שההוא למעלה לא תמיד דופק אותנו אלא לפעמים גם מקשיב למה שביקשנו ומבצע.

וכמובן - גם אני נתקעתי חסרת מטרייה היום ועל כן החלטתי לצאת לשיטוט וירטואלי אחר מטריות הכי שוות:

מטריות מ: http://www.umbrellaboutique.co.uk

מטריות מ: http://www.european-umbrellas.com

שיהיה סופ"ש רטוב ושמח!

תראו מה מצאתי: זהירות - השראה מסוכנת!

נתקלתי בבלוג הזה במקרה בחיפושיי ברשת אחר תמונות של הקולקציה האחרונה של sandra backlund . הבלוג בשמו המרמז משהו על התוכן Kloset Kase Blog הינו אוסף של הפקות אופנה, עבודות צילום ואומנות, קולקציות וכל מה שביניהם כל עוד הוא מוטרף, מוזר ובו בזמן מדהים בצורה מפחידה. היתרון של האתר הזה הוא שכל מה שנמצא במגזינים המובילים, תמצאו גם פה וזה באופן אקולוגי, וללא תרומה לכריתת יערות הגשם. החסרון הברור של הבלוג הזה הוא שמעכשיו והלאה כל הפקה או תצוגת אופנה שנעשית בישאל תיראה לכם חיוורת וחסרת מעוף במקרה הטוב או לחילופין - חיכוי זול של המקור שראיתם פה (המקרה הרע):

Kloset Kase Blog

בא לי לצעוק "אני פריחה!"...

ואני אפילו לא ידעתי... מסתבר שיש גם פריחות בצרפת. ולא סתם, אלא במרכז פריז - מסתובבות להן חופשי עם הנעלי פלטפורמה המזעזעות ותכשיטי הזהב המוגזמים והלא קשורים לא לבגדים ולא לאווירת אסם כפרית שסידרו להן בתור תפאורה.

הסתכלתי על תמונות מהתצוגה של אביב-קיץ 2010 של Chanel ולא האמנתי למראה עיניי. אם האם המייסדת קוקו היתה רואה, היתה בטח קורעת מעצמה את שמלתה הקטנה והשחורה מרוב יאוש ובושה למראה הנעליים האלה:

בקיצור הקולקציה הוכיחה שלא תמיד "זה טוב, זה אסם!".

נקודות אור בודדות היו 3-4 דגמים סרוגים, בעיקר בגלל טכניקת הסריגה שכן הגזרות עצמן היו די צפויות ומשעממות:

תמונות: מתוך style.com

אני רוצה...

ברור שזה רק נדמה לי, אבל דווקא החורף - כשאני יותר מזכירה לוויתן קטן, מאשר אישה בשנות השלושים המוקדמות, יש כל-כך הרבה דברים שהייתי רוצה. רק שעכשיו אני באמת נאלצת להסתפק במגפונים שטוחות עם פסי ניטים מזארה, כמה שמלות ארוכות ובאורך הברך שנוצלו עד תום בקיץ ואמשיך לנצלן עם ג'קטים בחורף וזוג-שניים של "מכנסי קקי", אותם גיליתי במהלך ההריון כבעלי יכולת מופלאה להעלמת האגן וכל מה שגדל עליו בחודשים האחרונים. בכלל, בתור מישהי שכל חייה היתה בעד איזון וסימטריה, לראשונה אני מוצאת את עצמי מתוסכלת שהחלק האחורי של גופי גדל בצורה מאוזנת לגמרי עם הבטן שלי. כך שככל הנראה הפריטים ה"שווים" של חורף 2010 בארוני יהיו מה שתיכננתי לסרוג וכרגע נמצא בשלבים מתקדמים (לא שעם השרב המזעזע הזה בחוץ יש לאן למהר), אך על זה בפוסט הבא.

היות ושלמרות שאין יכולת ואין פיגורה, לפחות חזר הרצון:

בגלל שבמזג אוויר שלנו אין צורך בכיסוי מלא:

כפפות חצי אצבע - Nina Peter

בגלל הצבע:

נעליים - Jil Sander

בגלל הגזרה שהיתה מתאימה אפילו לי:

שמלה Pringle 1815

בגלל הגימור:

תיק - Botega Venetta

בגלל שבאמת אין, אבל אין עוד דברים כאלה

קרדיגן - Alexander McQueen