מטפחת?

אהבה למטפחות זה משהו גנטי. עובדה. אני ירשתי אותה לבטח מאימי, כי כמעט ואין תמונה בה צווארה לא היה הדור באחת. עד לפני כמה שנים, אהבתי למטפחות התבטאה בעיקר במגירת המטפחות שיש לי בבית ובקניה כפייתית של כאלה שנראו יפות בעיני. ניסיתי לשלב, ניסיתי לקשור, אבל לא הרגשתי בשלה למטפחת. ואז נסענו להודו ב-2004. במהלך הטיול גיליתי 2 דברים חשובים: 

1. יש אינספור חיות מחמד שיכולות לחיות במעיים של בן-אדם אחד.

2. יש אינספור דרכים להשתמש במטפחת או צעיף.

למעשה בהודו, צעיף רשת דק (עוד נגזרת של מטפחת) הפכו לאביזר בלעדיו לא יצאתי מהחדר. הוא עטף את ראשי בנסיעות בכבישים מלאי האבק. הוא כיסה את כתפי במקומות קדושים. הוא שימש כחגורה על בגדים שהלכו והפכו יותר ויותר רופפים ככל שנמשך הטיול. אחרי שחזרנו מהודו, המיצוי הטוטאלי של שימוש במטפחת דחק את מגירת המטפחות עמוק מתחת למיטה (שטח הפקר לאיחסון בגדים לא בשימוש). אך החורף הן חזרו: קומפקטיות, מוסיפות צבע ועיניין כמעט לכל אואוטפיט, וגם מצילות אסונות שיער כשצריך - המטפחות של 2008 הן ממש לא רק לסבתות או פריקיות שחורשות את הודו. הנה אחת שרכשתי ב"דה ז'אוו":

גרסת 2008 - ישראל

והנה אחת שרכשתי בגואה והצליחה לשרוד כמעט שנה בהודו:

גרסת 2004 - הודו